<h1>הבתים — שערי בית המקדש שער שביעי</h1>
<h2>דף יד.</h2>
מצות עשה לשלח טמאים חוץ למחנה, שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. שלש מחנות הן, מחנה ישראל מחנה לויה מחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית, מחנה ישראל, מהר הבית עד העזרה, מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. והמחנה שנאמר במצוה זו, היא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים, ומשם היו משולחין כל הטמאין. אמרו חכמים. שומע אני שמצורע וזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, ת"ל במצורע, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים. מה מצורע שטומאתו חמורה, שמטמא בביאתו לבית חמור שלוחו משלוח חברו אף כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חברו. לפיכך הזב שטומאתו [חמורה] שמטמא אפילו (מת) [מה] שתחת האבן מה שאין כן במת, חמור שלוחו משלוח טמא מת והמת עצמו, שטמא מת ואפילו המת עצמו, מותר להכנס להר הבית, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, במחנה לויה. והזב והזבה והיולדת אין נכנסין להר הבית.
טמא שנכנס למקדש במזיד, ענוש כרת, שנאמר אם לא יכבס ונשא עונו. בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר או נפש כי תגע בכל דבר טמא. ואין חייבין קרבן או כרת אלא מעזרת ישראל ולפנים, או על תוספת העזרה שנתקדשה קדוש גמור, כמו שביארנו. לר"ם. פסוק אם לא יכבס ונשא עונו, בארוהו חכמים בטומאת מקדש וקדשיו, ופסוק או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו הוא טמא ואשם, בארוהו חכמים בשנכנס למקדש בהעלם טומאה.
<h2>דף יד:</h2>
כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה. ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר השבת. וכשהם מוציאין, אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, שלא להרבות הטומאה. לר"ם. אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס שם הוא תחת האהל, הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחד. לר"ם.
נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס שם, או טמא את עצמו שם במזיד, ימהר ויבהל ויצא דרך קצרה. ואסור לו לשהות, או להשתחוות, או לצאת בדרך ארוכה. ואם שהה, או יצא בארוכה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה, חייב כרת. ואם היה שוגג חייב קרבן. לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ, פטור. אלא אם כן שהה כשיעור. וכמה הוא שיעור שהייתו, כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וזהו שיעור השתחואה. ואי זהו דרך ארוכה כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה. לר"ם. יש מי שפסק שאינו מביא קרבן אלא אם כן שהה כנגד כל הפסוק וכל בני ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו וגו'.
<h2>דף יז.</h2>
יצא בקצרה, אע"פ שלא רץ, אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום כולו, פטור. יצא בארוכה אע"פ שרץ ודחק עצמו בכל כחו, ונמצא שעור זמן זה שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה, הואיל ויצא בארוכה חייב. יצא בקצרה והלך מעט, ועמד ושהה מעט, וחזר והלך ושהה מעט, עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחואה, במזיד אינו לוקה, בשוגג אינו מביא קרבן, מפני שהדבר ספק. אבל מכין אותו מכת מרדות.
<h2>דף יז:</h2>
טמא שנכנס למקדש, דרך גגות, פטור. שנאמר ואל המקדש לא יבא, דרך ביאה חייבה תורה. ואע"פ שהוא פטור מכרת, מכין אותו מכת מרדות. וכן הנכנס במגדל הפורח באויר, מכין אותו מכת מרדות, בין שנכנס למגדל דרך גגות, בין שנכנס דרך פתחים.
